פסק-דין בתיק עפ"א 94/08

1.         המערער, על פי הודאתו, התפרץ במהלך התקופה שבין אפריל 2004 ל - 30/05/07 לשבעה בתי מגורים, במטרה לגנוב מתוכם. בארבעה מתוך המקרים, גנב המערער רכוש מתוך הדירות ובשניים מתוכם גרם נזק לרכוש בעלי הבית.

המערער הודה בעבירת ההתפרצות שיוחסה לו בת.פ. 1253/05 (שלום צפת), והורשע על פי הודאתו, גם בעבירות שצורפו לפי בקשתו, נשוא ת.פ. 1956/07 (שלום נצרת), שעניינן 6 מקרי ההתפרצות הנוספים.

2.         בית המשפט קמא (כב' השופט ב. פיילס), דן את המערער ל - 36 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה וחייבו לפצות את המתלוננים בסך כולל של 16,700 ש"ח.

בנוסף, הופעל במצטבר, מאסר על תנאי בן 12 חודשים אשר הוטל על המערער ביום 30/4/00 בת.פ. 326/99 (שלום קרית שמונה) ואשר הוארך ביום 18/4/04 בתיק פ' 2595/02 (שלום טבריה), כך שנקבע כי המערער ירצה סה"כ 48 חודשי מאסר בפועל.

3.         המערער משיג בפנינו על חומרת העונש, אשר לטענתו איננו נותן ביטוי להודאתו, ולנסיבות חייו הקשות והחריגות.

עוד נטען, כי בית המשפט קמא שגה כאשר הורה על הפעלת המאסר המותנה, שכן, שעה ש"הוארך" התנאי כבר הסתיימה תקופת התנאי, ולכן ניתן היה רק "לחדשו" בהתאם לסעיף 56(ג) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, ומשנקט בית המשפט בת.פ. 2595/02 בלשון ה"ארכה", לא מדובר בטעות בעלת אופי טכני בלבד, אלא בטעות מהותית שמשמיטה את הקרקע מהחלטת בית המשפט, ומביאה לבטלות התנאי.

באשר לנסיבות האישיות של המערער, פרט בפנינו ב"כ המערער בהרחבה את הקשיים והסבל שהיו מנת חלקו של המערער מגיל צעיר מאוד, בהיותו בן להורים חרשים, אילמים, שהיווה להם ולאחיותיו משענת ותמיכה, והקשיים האישיים בבגרותו, עקב נישואיו בגיל צעיר.

כן, הוסיף ב"כ המערער, כי זהו מאסרו הראשון של המערער  מאחורי סורג ובריח, והעונש שהוטל עליו מופרז לחומרא, בשים לב לכל הנסיבות דלעיל.

4.         ב"כ המשיבה עתרה לדחיית הערעור, בהדגישה את עברו הנכבד של המערער, אשר עד כה זכה להתחשבות ולענישה מקלה. ב"כ המשיבה הדגישה, כי חלק מן העבירות נשוא הרשעתו כאן בוצעו ע"י המערער בעת שהיה נתון תחת צו מבחן, למרות זאת לא מצא שרות המבחן לנכון לבקש הפקעת צו.

המשיבה הדגישה את חומרת העבירות שביצע המערער, לגבי אחד המקרים הונחה בפני בית המשפט הצהרת "נפגע עבירה" מטעם הגב' עידית ארצי, שביתה נפרץ ע"י המערער ונגנבו מתוכו פרטי רכוש, לרבות תכשיטים יקרי ערך ובעלי ערך סנטימנטלי לא יסולא מפז.

באשר להפעלת המאסר המותנה, ביקשה ב"כ המשיבה לאשר את החלטת בית המשפט קמא ולהותירה על כנה.

5.         לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, הגענו לכלל דעה כי דין הערעור להדחות.

ביום 30/04/00, הורשע המערער בת.פ. 326/99 בעבירה של התפרצות למקום מגרים וגניבה מתוכו. בית המשפט שדן בהליך זה הטיל על המערער 6 חודשי מאסר בפועל, הורה על הפעלת מאסר מותנה בן 5 חודשים בחופף, וקבע כי המאסר בפועל ירוצה בדרך של עבודות שירות.

בנוסף הוטל על המערער בגזר דין זה מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך שנתיים, אשר הסתיימו ביום 30/04/02.

ביום 18/04/04, בעת שהיה המערער מיוצג ע"י בא כוחו, עו"ד שפיגל, אימץ בית המשפט בת.פ. 2595/02 הסדר שהושג בין הצדדים, בהסתמך על המלצת שרות המבחן והורה על הארכת התנאי אשר הוטל על המערער בת.פ. 326/99 דלעיל. איו חולק כי באותה עת כבר תמה תקופת התנאי, אין גם מחלוקת כי בית המשפט היה מוסמך להורות על חידוש תקופת התנאי למשך שנתיים נוספות, מכח סעיף 56 לחוק העונשין.

המחלוקת היחידה הינה בנוגע למשמעות שיש ליתן לעובדה שבית המשפט השתמש במונח "הארכת" התנאי, תחת המונח המדויק "חידוש התנאי", באשר לתוקפו של התנאי.

קביעתו של בית המשפט קמא, כי לא מדובר בפגם מהותי, המביא לבטלותו של התנאי, נראית בעינינו נכונה ומוצדקת.

בעניין זה הפנה בית המשפט קמא לפסק הדין שניתן ברע"פ 10853/06 מדינת ישראל נגד גנאים, שם דן בית המשפט העליון בסעיף 85 לחוק העונשין, אך ניתן ללמוד ממנו גם לענייננו, אף שמדובר בסעיף 56 לחוק העונשין.

בית המשפט היה מוסמך להורות באותה עת על הפעלת התנאי או על הארכתו/חידושו לתקופה נוספת, ועל פי הסדר בין הצדדים נקט בדרך הנוחה יותר למערער, ע"י כך שנתן בידו הזדמנות נוספת.